פרק 7: "ליגה ג...יש לנו עוד הרבה מה ללמוד"

17.09 משחק רשמי ראשון. קשה להסביר את ההתרגשות, זה לא עוד משחק, וזאת אפילו לא יריית הפתיחה של עוד עונה רגילה. זה רגע שבמשך חודשים דמיינו. ועכשיו הוא כאן. כמה ימים לפני הראש לא מפסיק לעבוד: כמה קהל יגיע? איך השחקנים ייראו? מה אם משהו ישתבש? מה אם… זה לא ייראה כמו שדמיינו? ואז מגיע יום המשחק ביהוד, וכבר בדרך אתה מבין שזה משהו אחר. אין סוף הודעות בקבוצות הווטסאפ השונות, אוהדים שמגיעים מוקדם, אנשים מגיעים וקונים צעיפים, חולצות, סטיקרים...יש רעש, יש צבע, יש נוכחות - בליגה ג'. המשחק מתחיל, העידוד לא מפסיק לשנייה, זה כמעט לא משנה מה קורה על המגרש - היציע חי. ואז מגיעים השערים, 2-0. כמובן שחייב להיות משהו פיקנטי ולא מתוכנן - אנחנו כבר אחרי ארבעה חילופים בשלוש פעימות. ופתאום…שחקן קם בשביל עוד חילוף. הראש נכנס לפאניקה - כבר עשינו שלוש פעימות, מה אם נקבל הפסד טכני?! צועקים לספסל, מתקשרים ואף אחד לא עונה. אחד החבר׳ה פשוט מתחיל לרוץ מהיציע לכיוון המגרש כדי לנסות לעצור את החילוף מחשש להפסד טכני, ובדיוק אז הקוונית עוצרת ואומרת: בליגה ג׳ מותר יותר משלוש פעימות. ליגה ג׳… יש לנו עוד הרבה מה ללמוד. ניצחון היסטורי ראשון! אבל זה לא באמת הסיפור, הסיפור זה מה שקורה בסוף: שריקת הסיום והשחקנים באים ליציע, והחגיגות… קשה להסביר במילים. זה אפילו לא רק “ניצחון ראשון”, זה משהו אחר, זה שחרור, זה חיבור, זה עוד רגע שאתה מבין - זה שייך לנו. אוהדים ניגשים אליי אחרי המשחק, אומרים לי שזה המשחק שהם הכי התרגשו ממנו אי פעם. אי פעם! ואתה עומד שם, מנסה לעכל את המשפט הזה. ואז מגיעים לחדר הלבשה: פיצות, יין והרמת כוסית לכבוד השנה החדשה. שמחה אמיתית, לא מתוכננת, לא מזויפת. ואז זה נגמר. חוזרים הביתה, עייפים, מלאים באדרנלין, בלי יכולת לישון. אבל בתוך כל האופוריה מבינים כל הזמן שאסור לנוח לרגע. בעוד שבוע מחכה לנו משחק הבית הראשון, ועדיין אין לנו מושג כמה דברים עוד יכולים להשתבש... אם אתם מתחברים לקונספט של קבוצת אוהדים, או התחברתם לסיפור ובא לכם לתמוך - אנחנו יותר מנשמח אם תעשו חברות בעמותה, תקנו מרצ׳ או פשוט תתרמו לעמותה - חפשו בגוגל גיסין 1912.