פרק 6: "זה לא סתם אימון"

אחרי כל הריצות, הטלפונים, המסמכים, והכאוס - מגיע רגע קטן, אבל משמעותי - אימון. סתם אימון. ליגה ג', שעה 21:30 בלילה, לא משהו שאמור לעניין יותר מדי אנשים. ואז אנשים מתחילים להגיע. עוד אחד ועוד אחד, ואתה מסתכל מסביב ולא מבין מה אתה רואה עשרות אוהדים באים לראות אימון, בלי אירוע מיוחד. סתם - להיות שם. ואתה עומד בצד המגרש ובפעם המי יודע כמה בחודש האחרון, שוב מבין: זה לא סתם אימון, יש פה משהו אמיתי. פתאום יש שחקנים, יש שמות, עידן שמש כבר פה, ובהמשך מצטרפים עוד. משה מולה, צליל נחמיה, דני פרדה. שחקנים ששיחקו בליגות גבוהות, יחד עם שחקנים רעבים, צעירים, כאלה שרק רוצים הזדמנות. והחיבור הזה - משהו בו מרגיש נכון. קצת לאחר מכן החלטנו להוציא הודעה על אימון פתיחה רישמי. לאימון הגיעו האימון פתיחה הרישמי, כ350 אוהדים הגיעו כדי לראות שאכן מדובר בדבר אמיתי - קבוצת האוהדים של מכבי פ"ת. הייתה אווירה טובה, שחקני עבר יחד עם אוהדים, טירוף של השחקנים, פירוטכניקה ו…עוד עשרה חברי עמותה חדשים. האימון נסגר באמצע, מכבים לנו את האורות כי הייתה פירוטכניקה, כבר מקבלים איומים שלא נוכל לחזור להתאמן שוב במגרש… מבינים שכלום לא יכול לעבור חלק לגמרי. וכמו תמיד, אין באמת רגע לנוח. האישורים מההתאחדות עדיין לא סגורים, בתחילת היום מבקשים מאיתנו מסמך חדש שלא שמענו עליו לעולם ואומרים לנו שיש לנו 24 שעות לשלוח אותו - חתימה מראש העיר שהוא מאשר לנו לשחק בעיר. בודקים עם קבוצות אחרות, שואלים אנשים מההתאחדות וכולם אומרים אותו דבר: לעולם לא ביקשו מסמך כזה. אבל אנחנו כבר מבינים את המשחק, לא מחפשים צדק, מחפשים פתרון. מדברים עם ראש היקר רמי גרינברג. ותוך פחות מ־24 שעות יש מכתב חתום. עוד מכשול מאחורינו. ואז, ב־20.08 מגיע האישור, אנחנו משובצים לליגה. אפשר לנשום, לרגע. אבל רק לרגע כי תוך כדי נשימה אתה כבר חושב על הדבר הבא: עוד שחקנים. עוד חברי עמותה, עוד כסף, עוד אימונים. קובעים משחק אימון ראשון, מול ראש העין, לא משחק רשמי ולא משהו גדול, אבל מבחינתי - זה הכל. גם לשם מגיעים אוהדים, יש אווירה, יש התרגשות. מחצית ראשונה לא טובה וישר עולות מחשבות: רגע אולי זה גדול עלינו? ואז מחצית שנייה, חמישה שערים, פתאום יש גם ניצחון. בסוף המשחק מזמינים פיצה לשחקנים, יש בחדר מוזיקה, יש צחוקים, יש קבוצה, יש מועדון! וזה רגע שאתה לא שוכח, לא בגלל התוצאה - בגלל התחושה. כמה ימים לאחר מכן קורה משהו שאתה לא באמת מוכן אליו. אחד השחקנים הכי אהובים נפצע, גומר את העונה עוד לפני שהתחילה, מי האמין שיגיע דבר כזה כלכך מוקדם? והאווירה משתנה, פתאום יש גם כאב. אבל מה שמדהים - הוא ממשיך להגיע, לאימונים, למשחקים. מגיע לבד, מגיע עם המשפחה ואז נופלת עוד הבנה: זה לא רק כדורגל, זה משהו אחר, זה משהו הרבה יותר גדול מזה שמייצר חיבור.