פרק 5: "להיות או לחדול"

הכנס נגמר. עשינו משהו גדול. אבל אתה יודע שזה לא הרגע שבו דברים נרגעים, זה הרגע שבו הכל מתחיל. כל שם חשוב, כל חבר עמותה חשוב, כל שקל חשוב. אנחנו נכנסים לשלב של מלחמה, באמת מלחמה, על כל בן אדם. יש כאלה שמפתיעים אותך ונרשמים. יש כאלה שהיית בטוח שיהיו - ולא. ואתה מבין מהר מאוד: אין פה מובן מאליו. מנסים להביא כסף גדול. מדברים עם אנשים, עם עסקים, עם ותיקים ובינתיים לא באמת מצליחים. הלחץ מתחיל לעלות. ואז מגיע יום אחד, שמסכם הכל - 06.08. אנחנו מבינים שיש בעיה עם הרישום להתאחדות. אומרים לנו דברים סותרים. אולי זה היום האחרון, אולי זה בכלל לא רלוונטי לקבוצות חדשות. אנחנו מחליטים לא לקחת סיכון, כל דקה יכולה להיות הבדל של להיות או לחדול. לוקחים יום חופש מהעבודה - ורצים. בנק, עורך דין, חתימות, ערבויות, מסמכים, המלצות… יום שמתחיל ב־10:00 בבוקר ונגמר ב־23:00 בלילה. יום של טרלול מוחלט, אבל בסוף - מגישים הכל! בלי להשאיר מקום לפאדיחה. בניגוד למה שחשבנו, החלק שהיה הכי מסובך בכל הסיפור הזה הוא הבקשה להביא חתימות המלצה ממועדונים. פונים לקבוצות בשתי הליגות הראשונות, ואף אחד לא מוכן לחתום. בשלב מסוים התחלנו לנסות ולהבין למה והבנו שהם מפחדים, וזה רגע שאתה מבין עוד משהו על המציאות שאתה נכנס אליה. למה הקבוצות המקצועניות מפחדות לחתום לקבוצת אוהדי מכבי פ״ת, שבעצם קמה כאלטרנטיבה למכבי עירוני פ״ת בניצוחו של אבי לוזון? אני אתן לכם לחשוב לבד… למזלנו, יש גם כאלה שלא מפחדים, כפ״ס של האוהדים, אדומים אשדוד, דימונה. וזה הזמן להודות מכל הלב לקבוצות האלה ולאנשים העומדים בראשם. כמה ימים לאחר מכן, קורה גם רגע מכונן במועדון, עידן שמש חותם. שחקן ליגת העל וליגה לאומית, שיחק כמובן גם מכבי פ״ת. לא רק רעיון, לא רק תכניות. יש לנו במועדון שחקן אמיתי, שם גדול. בן אדם שאתה מסתכל עליו ואומר: זה בדיוק הרוח שאנחנו רוצים. הבירוקרטיה לא נגמרת, אחרי שהגשנו הכל, בזמן - פתאום יש עוד שלב, עוד אישור, עוד ועדה. הוועד המנהל של ההתאחדות צריך לאשר, ואומרים לנו ש“אין מה לדאוג״, הם מתכנסים ביום שני. ואז מגיע יום שני, אנחנו מחכים לאישור הרישמי שלנו אבל מסתבר שלא דנו בנו, ״לא הספיקו להגיע לזה״. עובר עוד שבוע ו…שוב לא דנו בנו, עכשיו כבר זה מייצר בעיה אמיתית. מבחינת טיימליין, הגענו לשלב השיבוצים למשחק הגביע ואנחנו לא שם. אף אחד לא יגיד את זה בקול רם, אבל אתה מרגיש, מבין ויודע - אנחנו לא עוד קבוצה, אנחנו קבוצת האוהדים של מכבי פ״ת שקמה כאלטרנטיבה למכבי עירוני של אבי לוזון וינסו להקשות עלינו ככל שאפשר. ובמקביל - הכסף ממשיך להיות בעיה. כל הזמן. חברי העמותה נותנים, מפתיעים, מרגשים. אבל לפי כל התחשיבים שלנו, זה לא מספיק. אנחנו מתחילים לצחוק ולברר כמה נרוויח אם כל אחד ימכור כליה, אבל זה כבר לא כזה רחוק מהמציאות. הגענו עד כאן, יש פלטפורמה, יש חברי עמותה, יש אמון, יש תקווה - אז עכשיו נעצור? ממשיכים לנסות, עוד פלטפורמות, עוד כנס זום, עוד שיחות, עוד ניסיון להביא אנשים. כמובן שכל הזמן יש עוד משהו, עוד מסמך שמבקשים, עוד דרישה, עוד בעיה שלא הייתה אמורה להיות. ופתאום אתה קולט: זה לא פרויקט נקודתי, זה מצב קיום, כל רגע מרגיש כמו להיות או לחדול. ולפעמים זה באמת ככה. ולפעמים זה רק מרגיש ככה. אבל כשאתה בפנים - אין הבדל.